רוחניות – או – הכפירה הקטנה שלי

סוף סוף כתבתי משהו מסודר. אשמח להתייחסויות ותגובות, סאטי.

מדי פעם עולה בי השאלה "מהי רוחניות". חשבתי לפתוח דיון בסוגיה הזו ולהתחיל בשיתוף, מהי בעיניי נכון לרגע זה.

רוחניות עבורי, היא מודעות לעובדה שאנחנו חלק ממשהו יותר גדול. בשעה שהקיום החומרי שלנו הוא זמני ומקומי, אנחנו חלק ממשהו שהוא על-זמני ועל-מקומי. ה'משהו' הזה יכול להיקרא אלוהים, הוא יכול להיקרא התהוות-גומלין, אבל בכל אחד מהכינויים האלה ברור שמדובר במשהו שאנחנו חלק ממנו, חלק קטן, ושהוא מכיל בתוכו את כל הקיום – את כל מה שקיים. ברור גם שיש קשרי גומלין הדדיים משמעותיים גלויים או פחות גלויים בינינו לבין החלקים האחרים של התהוות הגומלין. למעשה, קיימת אי-נפרדות בינינו לבין החלקים האחרים. אנחנו כולנו חלק משלם אחד, מקיום אחד.

להבנה הרוחנית הזו ישנן השלכות תפיסתיות ומעשיות מיידיות. הראשונה שעולה היא אהבה, מידה אליה מתייחסות כל התורות הרוחניות. תובנת התהוות הגומלין, ההבנה שאנחנו חלק ממשהו גדול ושכל האחרים אף-הם חלק מאותו דבר, פותחת את הפתח לאהבה לכל הברואים; לכל מה שקיים. עולים רגשות שונים ממשפחת האהבה שבבסיסם האכפתיות, הדאגה והרצון הטוב. הרצון שלאחר יהיה טוב: ידידות, חמלה, שמחה בשמחתו של האחר. לרגשות הללו יש השלכות מעשיות שבבסיסן הרצון להימנע מלפגוע באחרים והרצון שהאחרים ימצאו שמחה: מוסריות, נדיבות, וויתור, סבלנות.

השלכה נוספת היא ביטחון. הניגוד של תובנת התהוות הגומלין הוא תחושת הלְבדיות. תחושה שיכולה להתבטא בבדידות או בריכוז-בעצמי. בהתהוות הגומלין אנחנו לא לבד, אנחנו חלק ממשהו. חלק מרקמה אנושית וגם לא אנושית אחת חיה. אנחנו יכולים לשקוע לתוך הרקמה הזו, לחוות אותה, להרגיש איתה יחד. ברקמה הזו אנחנו לא לבד, אנחנו בטוחים.

הרקמה הזו היא רקמה שמתהווה בכל רגע והיא פלא. הקיום הוא פלא. היכולת שלנו לשלוט על הרקמה כולה מוגבל ואפילו היכולת שלנו לשלוט על מה שאנחנו מכנים 'עצמנו' הוא מוגבל. הביטחון מחד, וההבנה שאנחנו חלק מתהליך, חלק מהתהוות מתמדת, מפנה מקום לנוכחות.

השלכה אחרונה היא אמת או תובנה – אהבה לאמת. כיצורים רוחניים שהנם חלק מהתהוות גומלין מתמדת, אנחנו אוהבים להיזכר באמת הזו ולהבין את האופן בו אנו קיימים ופועלים. העובדה שאופן זה שונה מהאופן בו אנו תופשים את עצמנו אינטואיטיבית, מסבירה את המשיכה שלנו לחקירה, לחיפוש, לאמת, להבנה. אנחנו מסוגלים לזהות את התדר של האמת הרוחנית הזו כשאנו מחפשים אותה, יש לה גל ייחודי שנוגע בעצבים הרוחניים שלנו.

לחלקנו יש אלוהים, שהוא הגדול שאנו מוכלים בתוכו. אבל בכל חוויה מדיטטיבית ישנה נוכחות בתוך המציאות הרוחנית הזו. אם נתבונן בתשומת לב על הפעולה הפשוטה של התבוננות בנשימה ובתודעה נראה כמה חוכמה יש בבסיס הפעולה הפשוטה הזו. אנחנו מתבוננים באופן אובייקטיבי על תופעות הגוף-נפש של מה שאנו מכנים 'עצמי'. על הגוף, על התחושות, על התודעה, על המציאות – הדהרמה. מתבוננים עליהן כמו על כל תופעה אחרת. בעצם ההתבוננות הזו יש אי-עצמיות – אנאטה. בניגוד לנטייה לחשוב על עצמנו כעל דבר שונה ומיוחד, אנו יושבים ומתבוננים על 'עצמנו' כתופעה ומגיבים אל החוויות שעוברות כאל תופעות. הנשימה היא רק נשימה, החשיבה היא רק חשיבה, התחושות הן רק תחושות, התודעה היא רק תודעה. תודעת-קוף. בעצם התרגול הזה יש נוכחות בתוך האחדות. אנחנו מתבוננים על העצמי מתוך הרקמה. בלתי-נפרדים, לא שונים, לא אחרים, לא 'אני-שלי', אלא פשוט תופעה.

ההתבוננות בארבעת בסיסי תשומת הלב, יכולה אפוא להיות לא רק תרגול ואימון בתשומת לב, אלא בעיקר, תרגול ואימון בהתהוות גומלין ובאי-שניות. תפישה כזו של מדיטציית תשומת הלב מהדהדת לתפישתו של דוֹגֶן זנג'י לפיה "אתה יושב במדיטציה לא על מנת להיות בודהה, אלא כי אתה בודהה"[1].

אם ניקח מדיטציות בולטות אחרות, הרי שגם בהן נוכחת תובנת האחדות: מדיטציות של אהבה וחמלה לכל הברואים בהן אנו נפתחים אל האחדות דרך פיתוח רגשות של אכפתיות ללא-תנאי כלפי כל הברואים. מדיטציות והרהורים על מוות – המוות שמאפס את הכל, שמבהיר לנו את מקומנו בתוך הקיום – מעפר באנו ואל עפר נשוב, אחדותו של העפר. או מדיטציה על קרמה, ההבנה שאנחנו חלק מתהליך התהוות, אנחנו תוצר של גורמים רבים ואנחנו גורם של תוצרים רבים. חוק הקרמה הוא חוק האחדות.

לא חייבים לדבר את זה, כי במדיטציה אנחנו פשוט יודעים את זה. חוויות ההתעלות המדיטטיבית קשורה להיזכרות באי-השניות. עבורי לפחות, מיטיב לדבר את זה. זה מסייע לי להתכוון לתוך המדיטציה. להתכוון לזכור את אי-הנפרדות, את האחדות, את התהוות-הגומלין. זיכרון שעוזר לשמור את מדיטציית תשומת הלב כאימון של לב, הבנה ונוכחות ולא כאימון טכני.

הבודהה לא דיבר על 'אחדות'. בתבונתו ראה הבודהה שהשיח על אחדות עלול להוביל ליצירת זהויות ואגו. הוא בחר להדגיש דווקא את הריקות, את ההיעדר של עצמי נפרד וקבוע; ריקות שצדה השני הוא התהוות-גומלין-הדדית. הקיום העצמי הוא ריק, ישנה רק התהוות הדדית. בבסיס תפישת התהוות-הגומלין קיים יסוד של אחדות אך תפישת הריקות מבהירה לנו שאנחנו איננו האחדות הזו. שאנו ריקים, נטולי עצמיות. קיימת אחדות, אך היא לא אנחנו. היא פשוט מה שקיים. פשוט ככה.

אולם נוח עבורי להשתמש במושג 'אחדות'. הוא נגיש ונהיר לי יותר מאשר 'התהוות גומלין הדדית' או 'אי-שניות'. אולי בגלל שהוא כל-כך פשוט. אולי משום שהוא במובהק כל-כך, ההיפוך של נפרדות. הוא נהיר עבורי יותר מאשר מושגים שמצביעים על מה שאין כמו ריקות או היעדר-עצמיות. נדמה לי שאפשר להשתמש בו, כשיש מודעות לסכנות מהן הזהיר הבודהה. הסוטרה על עֵירוּר האמונה במהאיאנה בהגדירה את מדיטציית תשומת הלב מגדירה: תשומת-לב לכַּכוּת. יתכן ששימוש במושג ככות, 'טטהאטה' – שמשמש לתאר את המציאות כפי שהיא 'ככה' – יכול להיות פתרון לכפירה הקטנה שלי. פתרון אותו אימצו אנשי המהאיאנה.

וי-פסנא פירושה לראות את 'המציאות כפי-שהיא'. המושג אחדות או ככות מציירים בבהירות את אותה מציאות. אחדות עוזרת גם להבין את מושג ההתעוררות. התעוררות למה? התעוררות להבנת מציאות האחדות – התהוות הגומלין ההדדית. התעוררות ממה? התעוררות מִשְנַת הנפרדות. התהוות הגומלין מתארת את חוויית הניבאנה במושגים חיוביים, היא מתארת מה נותר כשהשתוקקות כבית; מבהירה מה אִפְשֵר להשתוקקות להימוג. התיאור הזה מתיישב גם עם תיאור תהליך ההתעוררות: הסימן הראשון שמתאר את הכניסה לִנהר ההתעוררות הוא חוסר היכולת לעשות עֲוול מוסרי. לא ריכוז מיוחד, לא איזון נפשי יוצא דופן – חוסר היכולת לפגוע באחר. חוסר יכולת שיכול לנבוע רק מהבנה שלמה של התהוות הגומלין, של החיבור ההדדי בין כל הברואים ומאי-אפשרות לפגוע בעצמך לאחר מכן. הבנה שאינה הבנה אינטלקטואלית ואינה קשורה להחלטה או לנחישות. הבנה שמפעפעת בכל נימי גופך. הבנה שעומדת בבסיס החמלה. דוגן זנג'י תיאר הכל בצורה טובה הרבה יתר בארבע שורות:

"ללמוד את דרך הבודהה פירושו ללמוד את עצמי.

ללמוד את עצמי פירושו לשכוח את עצמי.

לשכוח את עצמי פירושו להיות מוגשם על ידי התופעות כולן.

להיות מוגשם על ידי התופעות כולן פירושו להשיר גופנפש של עצמי וגם גופנש של האחרים"[2].


[1] התרגום מתוך: רז, 'זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה', (2006), עמ' 87.

[2] שם, 92.


3 מחשבות על “רוחניות – או – הכפירה הקטנה שלי

  1. סאטי יקר,
    התענגתי על מילותיך. סאדהו, סאדהו, סאדהו :).
    בסיום ריטריט מרגש של תרגול איכויות הלב, שהיה שרוי וספוג כולו בגשמי ברכה מכל הסוגים ומכל הכיוונים, טוב לזכור:
    את חדוות החיבור לכוליות, לאחדות, לככות,
    כמה מתוק לחוות ולזכור את החיבור- בגוף, ברגש, בתודעה.
    כמה חשוב להזין ולעגן את חיינו בתזכורות ובחוויות של המתיקות הזו. ולזכור שגם השחרור/ההתעוררות הם אחת מארבע האמיתות הנאצלות, ולא רק הסבל :).

    ויחד עם הסערות הפנימיות והחיצוניות, איך ניתן לשכוח
    את כאב הנפרדות והניתוק- כמה כואב לחוות אותו, להזדהות איתו, להישאב לתוכו ולשכוח את החיבור, את ההשראה, את האהבה.

    ושיר טרי:

    הארץ פורחת חרדל
    והבודהה שלח אותי להביא
    זרע מבית שלא ידע

    אובדן.

    שנזכה להתוודע לעצמנו, לשכוח את עצמנו ולהיות מוגשמים ומבורכים על ידי התופעות כולן.

    אהבתי

  2. סאטי יקירי

    אני מחזירה אותנו לרצפה: היתה לך כאן דילמה? האם אתה שואל "מהי רוחניות?"? אני מצאתי כאן משנה סדורה למדי, עד כדי כך שלא היתה לי סבלנות לקרוא את כולה…
    אתה אומר כאן: רוחניות היא…. 1, 2, 3. (אהבה לסוגיה, ביטחון, אי נפרדות… וכו')

    השאלה שלי אליך: מהי השאלה שלך?

    השאלה שלי ליקום (או לדהרמה): יש פה הרבה אינפורמציה. איפה הרוחניות בכל זה?

    רוצה לומר:
    האם אנחנו חייבים לדעת מהו דבר כדי לדעת אותו? 🙂

    אהבתי

  3. שני השירים האלה, שכתבה אותן ויסלבה שימבורסקה המופלאה, הם בשבילי סוג של תשובה , מענה, לקיום הנפשי-בשרי-חברתי-אישי , רגעי ואל-זמני , שלנו.

    שמחה לאין קץ

    התחשק לו אושר,
    התחשקה לו אמת,
    התחשק לו נצח,
    תראו אותו!

    בקושי הבחין בין חלום למציאות,
    בקושי גילה שהוא אכן הוא,
    בקושי גילף בידו ילודת-הסנפיר
    אבן-צור וטיל,
    קל לטיבוע בכפית אוקיינוס,
    לא מצחיק דיו כדי להצחיק את הריק,
    בעיניו רק יראה,
    באוזניו רק ישמע,
    ודבריו שופעים משפטי תנאי עד-בלי-די,
    בעזרת השכל יגנה שכל,
    בקיצור: כמעט כלום,
    אך בראשו חרות, ידיעת-כל והוויה
    שמעבר לבשר הטיפשי,
    תראו אותו!

    שהרי בכל זאת הוא קיים,
    התרחש באמת
    תחת אחד הכוכבים הקרתניים.
    מלא חיות ותנועה על פי דרכו.
    בתור ולד עלוב של בדולח –
    הוא מופתע למדי.
    בהתחשב בילדותו הקשה ולאילוצי העדר –
    הוא ייחודי באופן מרשים.
    תראו אותו!

    רק שימשיך כך, שימשיך לרגע,
    ולו להרף עין של גלקסיה קטנה!
    שיתברר סופסוף
    למה ייהפך, עכשיו משישנו.
    והוא – עקשן.
    עקשן מאד, יש להודות.
    עם הנזם באפו, בטוגה הזאת, בסודר הזה.
    שמחה לאין קץ, יהיה אשר יהיה.
    מסכן.
    אדם של ממש.

    *

    תגלית

    אני מאמינה בתגלית הגדולה.
    אני מאמינה באדם שיחולל את התגלית.
    אני מאמינה באימתו של האדם שיחולל את התגלית.

    אני מאמינה בחיוורון פניו,
    בבחילות, בזיעה הקרה על השפה,

    אני מאמינה בשרפת הרשימות,
    בשריפתן לאפר,
    בשריפתן עד תום.

    אני מאמינה בפיזור הספרות,
    פיזורן בלא חרטה.

    אני מאמינה בחפזונו של האדם,
    בדיוק תנועותיו,
    ברצונו החופשי.

    אני מאמינה בשבירת הלוחות,
    בשפיכת הנוזלים,
    בכיבוי הקרן.

    אני טוענת שזה יצליח
    ושלא יהיה מאוחר מידי
    ושהדבר יתרחש בלא עדים.

    אני משוכנעת שאיש לא יידע,
    לא הרעיה, לא הקיר,
    אף לא הציפור, שמא תזמר,

    אני מאמינה בסירוב להושיט יד,
    אני מאמינה בקריירה ההרוסה,
    אני מאמינה באובדן של עמל רב-שנים.
    אני מאמינה בסוד שנלקח אל הקבר.

    מילים אלה מרחפות בשבילי מעל לחוקים.
    אינן מחפשות אישוש בדוגמאות כלשהן.
    אמונתי חזקה, עיוורת וחסרת-יסוד.

    מתוך הספר "בשבח החלומות"

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s